(מה שלאחר מכן הוא קטע של אף פעם לא מספיק אפסים, שנכתבו על ידי ג’ואל סופר ופיליפ ווית ‘. למידע כיצד לרכוש, גלול לתחתית. )
הנה העניין בלהיות מהמר כפייתי – לעולם אין מספיק אפסים.
היו לי שבועות שבהם זכיתי במאה אלף דולר. האם התייחסתי לעצמי לחופשה בפאלם ספרינגס? לא. קיבלתי מכונית חדשה? לא אדוני.
מה שקורה כשאני סומק במזומן הוא שאני מגדיל את הסכום של כל הימור. לדוגמה, אם אני מהמר בדרך כלל חמש מאות במשחק מסוים, עכשיו זה יהיה אלף. אז אני יכול לנצח יותר, לקבל את המהר הזה ולהרגיש את הריגוש של הזכייה שוב.
זה באמת מה שזה. כל מה שזה. וזו הסיבה שאני אומר שוכח את הכסף. אם דודה מסוימת מתה ומותירה אותי חצי מיליון פטורים ממס, אלא אם כן הערך הזה נעול בתלות או פיסת נדל”ן בפועל, אז אני פשוט אשתמש בזה כמנהל בהימור הבא שלי. ומאה ההימורים הבאים אחרי זה.
כל משחק שמשוחק הוא כמו שקית הרואין קטנה. השבוע שלי בסופו של דבר נראה כמו בלוק בשורת החלקה. בכל מקום שאתה מפנה מישהו שרוע על האדמה, וכל אחד מהם הוא אני אחרי שאיבד הימור.
חמש עשרה מאות במשחק לייקרס-מאבס. שלוש מאות בתקופה השנייה של הבלקוהוקס לעומת הברוינס. ועוד מאה בכדורסל נשים סיניות פשוט כי לא יכולתי לישון בחצות.
אז למי יש את הכסף שלי? Scumbags. לעתים קרובות הם מנהלים מסעדה קטנה של אמא ופופ כחזית מס. חלקם מציעים פעולת צדדית קטנה מחדר פוקר לגיטימי. אחרים שאני אפילו לא פוגש מכיוון שהם מארחים אתר הימורים שמבוסס מעבר לים.
אבל לכולם יש דבר אחד משותף. אין להם שום בעיה להניח לי את חתיכת הגבינה הזו – ובכל פעם, כמו חיה מטומטמת מכדי ללמוד אי פעם, אני בוחרת את הפיתיון.
ולא משנה כמה אני חבוטה, חבולה או אומללה, כל עוד יש לי כמה שטרות דולר מקומטים ביד, הם אף פעם לא מפנים אותי. אין רחמים, שום חמלה, שום דריסת אנושיות לומר לא לטובתי.
למה? כי הם חמדנים בדיוק כמוני. יושב בצד הנגדי של שולחן העשוי מעץ רקוב.
זה לעזאזל, בכנות. אנחנו בגיהינום, הרבה מאיתנו. רודף אחרי ריגושים שילובים שמתרחשים בזירות לעולם לא נרגל על עצמנו. רגעים של תהילה אתלטית אנו מזהמים על ידי גילוף אותם עם קרקפות חלודה.
פלוס -7 לכיסוי הממרח. שניים או הרבה יותר להיטים עבור היטר הניקיון. שער שדה של 55 מטרים לפני המחצית זה נפלא לא בגלל שהבעיטה הייתה בסגל האימונים לפני מספר שבועות, אלא מכיוון ששלוש הנקודות הללו מכניסים לכיס שניים נוספים בכיס שלנו.
זה מגעיל. אנחנו מגעילים. אבל לומר שזה לא מספיק, אתה יודע? אנחנו נלכדים במבוך שחיה באותו יום במשך שנים ארוכות.
ספורטאים באים והולכים. משחק בקבוצה אחת העונה, ואז נחתם כסוכן חינם או לפרוש את הבא. לא אכפת לי אפילו כי הם בדיוק כמו כרטיסים בסיפון בלילה של עשרים ידיים פוקר.
לגיבורי הספורט האלה יש את הכוח לעשות או לשבור את השבוע שלי – אבל לא את ליבי. כי אני כבר לא ילד, נכון? כל צוותי דטרויט שאהבתי לגדול – הבוכנות, הכנפיים האדומות, האריות והטיגרים – הם לא חשובים לי עכשיו. אז אם הפיסטונים מפסידים ואני זוכה בכסף, או אם הם מנצחים אבל לא מספיק, כדי שאפסיד כסף …
חתכתי את הנשמה שלי מהספורט והחלפתי אותה במרדף האישי שלי. אני רודף את זה בזמן שישבתי לבד בכמה סטארבקס בעמק סן פרננדו. או שיש לי את סטטיסטיקות ג’רזי נבחרת ספרד בכדורגל המשחק שעודכנו בטלפון הנייד שלי תוך כדי ג’רזי פלמנגו נסיעה ללקוח בכביש המהיר 101. אני אראה שער שנקבע מזווית העין ואקבל קצת ריגוש. מזומן בשבילי, כן.
פעם הייתי גיהינום של שחקן כדורגל בעצמי ביום. התחושה שקיבלתי אחרי ששלחתי אחד מעבר לשוער משלושים מטרים החוצה, עכשיו זה היה טהור. אתה לא יכול לבקבוק זה, זה בטוח. אז אתה עוצם את העיניים ומרדף אחרי זה עד סוף חייך, בכוונה לתפוס ריח נוסף של ריצה על פני שדה ירוק טל באפריל, כדי לחיות מחדש את הזיכרון המריר הזה מהתקופה הפשוטה יותר שמרוחקת כל כך מהמציאות …
כי כל אותם אנשי מקצוע שאתה רואה בטלוויזיה? זה גם לא כל כך טהור עבורם. יש להם חוזים גדולים, בתוספת עסקאות אישור עם מותגי סחורה וחברות ביטוח רכב. יש להם חברות סודיות עם טעמים יקרים או נשים לשעבר שלוקחות קיצוץ משכרן בכל חודש. יש להם עוויתות בחזרה וסוחר גלגל כאבים ללא רישיון, כך שהם יכולים בתקווה להוציא עונה או שתיים נוספות בהרכב הפותח.
מה שאני אומר זה שכשזה נוגע לספורט, הכל בראש שלנו. אנחנו עושים מזה את זה כל מה שאנחנו רוצים שזה יצביע ג’רזי בורוסיה דורטמונד – ואף אחד מאיתנו לא יכול להרחיק את העיניים. מכיוון שהכדורגל המתפתל הזה מתרומם במלכותית לעבר המקלט הגדול והפתוח, אנו עוצרים ביחד את נשימתנו ממיליון סיבות שונות.
האבא של הקווטרבק תוהה אם לילדו יש את מה שנדרש לקריירה אמיתית. האסיסטןnull